על שבעה חטים הנצרות מדברת. שבעה חטאים שהם הבסיס להתנהגות א-מוסרית, או התנהגות שנחשה לא מוסרית בעבר.
עצלות (גם אדישות)
קנאה
תאווה (תאוות בשרים)
גרגרנות
רדיפת בצע (חמדנות)
זעם
גאווה
אין אדם נקי מחטא, כולנו שוקעים בחטא או אחר ברמה מסויימת ומצבים מסוימים גם מבלי לשים לב אליהם. באנתרופולוגיה נהוג לדבר על "מוסר יחסי.". על-פי המוסר היחסי כל חברה מחזיקה לעצמה בזכות לקבוע מהו טאבו ומהו לא, ויש לקבוע את התנהגותו של הפרט על-פי אמות המידה והמוסר ביחד לחברה בה הוא חי, ולא על-פי הקודים האוניברסליים. אם תשאלו אותי, תפישה זו שגויה, שכן רצח, שגם אם תפקידו להרוג את ה"כופרים" הוא רצח, ועל כן עלינו, כבני אדם, להשתמש באמות מוסר אוניברסליות. הוגי הנצרות כבר חשבו לנפי שנים על הבסיס לפשעי האדם. למרות שערכים הנ"ל נכתבו לפני מאות שנים ולוקים בחסר, עדיים ניתן להשתמש בהם כבסיס פחות לחוקים, אלא יותר לפילוסופיה או דרך חיים. כי חוקים שנכתבים ע"פ זו תיאוקרטיה.
בדומה לחטאים שהביאה לנו הנצרות, גם לאו צו, מחבר הטאו טה צ'ינג (פילוספיית הטאואיזם - "דרך") מדבר על חטאים, אולם בצורה שונה. הוא לא מפרק אותם לשבעה בסיסיים, הוא מתמקד בעיקר בגאווה וזעם כערכים שליליים בסיסיים שמהם נובע הכל ומהם עלינו להימנע. על כל השאר הוא מדבר באיזון ולא מניעה.
בעוד הטאויזם מדבר על איזונים בין ההתנהגויות שלנו, הכנסייה מבקשת שנמנע מתענוגות ככל האפשר ונגיעה לשלמות רוחנית באמצעות זגפנות. דנטה אלגיירי מסווג אותם לחטאי אהבה, חטאי שנאה וחטא האדישות נשאר חטא האדישות:
חטאי אהבה:
גאווה - אהבה עצמית מוגברת
תאווה - פעילות מינית מוגזמת
גרגרנות - צריכת מזון מוגזמת
רדיפת בצע - אהבת ממון
חטאי שנאה:
קנאה - שנאת הצלחתו של האחר והכשלון שלי
זעם - שנאת האחר על סמך אירועי עבר, היותו מי שהוא, טעויות בלתי נסלחות
חטא אדישות:
עצלות
רציתי לפרט את החטאים מהקל אל החמור, אך זה בלתי אפשרי מאחר והחטא החמור מניע ומסביר את החומרה שבשאר החטאים. רוב החטאים מתחלקים לנזק הפנימי (לרוב רוחני) שאין הוא אלא לביצוע חשבון נפש עם עצמנו ואם אנו שלמים עם המצב שעלול למנוע מאתנו אושר או שלווה. החלק החיצוני הוא הרובד בוא אנו מתחילים לפגוע בסביבתנו.
גאווה superbia
החטא הראשון והחמור מכל, לדעתי, חטא הגאווה. הגאווה (היבריס, ביוונית) נחשבה כחטא בתקופה הפרה-נוצרית, עוד ביוון העתיקה. המיתוסים היווניים חוזרים הרבה על חטא זה כאשר באים לספר על אנשים שנענשו כאשר ניסו לחקות את האלים או להתעלות עליהם. (ע"פ המיתולוגיה היוונית האלים עצמם חוטאים ברוב החטאים וזה המבדיל אותם מבני התמותה). בדתות המונותאיסטיות הגאווה היא נסיון להתעלות מעל האל וגם התעלות מעל חברך. על-פי דנטה (מחבר "הקודמיה האלוהית") מלכים וקיסרים רבים מצעו עצמם בגיהנום בגלל גאוותם.
גאווה היא חטא אהבה מאחר והיא בעצם אהבה עצמית יתרה או יהירות, אם תרצו. גאווה היא חטא חיצוני, היא פוגעת בסביבה. בעת המודרנית הגאווה מגיעה אלינו במספר צורות:
- לאומנות: להבדיל מלאומיות שהיא גאווה במובן החיובי של המילה, גאווה בשלם שהיותי חלק קטן ממנו, דבר שבעצם הופך אותה לסוג של צניעות, הלאומנות - גאווה לאומית כל-כך חזקה שהיא מתבטאת בשנאת הלאום האחר והיהירות להאמין שהלאום שלו הוא טוב ממנו, עד לרמה שמותר לי לדרוך עליו.
- פטרנילזם: על-פי התפישה הליברלית, באוכלוסיות החלשות צריך לתמוך אדם אמיד שיתרום מרצונו החופשי. מלבד העובדה שזו זריקת אחריות נוראית והסתמכות על מצבי רוח, הפטרנליסט שכן ייעשה זאת, לא בטוח ייעשה זאת מתוך רצון טוב וגם אם כן - הוא מביע עליונותו על החלש. המהפכה הצרפתית לא התרחשה בכדי. האצילים היהירים נמאסו על העובדים, המעמדות חרצו את גורלם של אנשים טרם לידתם וכך נוצר מצב של מאבק במעמדות או מאבק ביהירות.
- ביטוי עצמי לא-נחוץ: רבים הם האנשים המתגאים במה משהם ולא במי שהם, או יותר מדויק: במה שהם ולא במה שהם עושים. המעשים שלנו, מלבד התכונות המולדות או הבחירות שלנו, הם שקובעים מי אנחנו. העניין הזה מחבר אותנו לעצלנות ובדלנות מצד אחד וגם לשנאה מצד שני.
- עצלנות וגנעזות - מאחר ורבים הם האנשים המרגישים שחשים מאושרים מהיותם חלק מהשלם, אך לא עושים דבר בנידון בשביל השלם. הדבר דומה לאוכלוסיות קיצוניות במדינת ישראל של אנשים המתגאים בהיותם ישראלים, מאמינים בהרג של האחר אבל מעולם לא לקחו חלק בתרומה לאומית כזו או אחרת. (ואולי עדיף שהמצב יישאר כך).
- בדלנות - ישנן קבוצות המבדילות עצמן מהאחד. מלבד היות הקבוצות האלה שונות, אין להן שום משמעות פרקטית או תרומה.
- חשוב לציין ששנאה עצמית גם היא פשע, אהבה עצמית היא עדיין לא גאווה, אהבה עצמית פירושה קבלת עצמי כפי שאני, ולא חיפושים אחר שינויים (בעיקר הכוונה לשינוים פיסיים).
- חוסר בושה: בושה אינה מגרעה, אלא ערך עליון. הבושה היא זו המונעת מאתנו להוציא לפועל את שאר החטאים. מי לא מצא את עצמו אומר "אם יכולתי מה היתי עושה-" במובן השלילי של 'עושה'. הבושה היא זו המונעת מאתנו לרצוח או לאנוס. אדם גאוותן בעל יצרים או בעל זעם יתכן ויבצע אחד הפשעים הנ"ל. פה אני מזדהה עם אחי הדתיים בנושא הצניעות. בני אדם, להבדיל מחיות, פיתחו תרבות, אחד מסממניה או הכבוד שבלבוש, או יותר נכון אי-הכבוד שבחשיפה. גם מבחינה מדעית וגם מבחינה דתית העירום הפומבי הוא פרימיטיוי. נוכל לקחת את סיפור גן העדן של אדם וחווה ואת אבותינו קופי-האדם, בשני המקרים המבדיל הבולט לעין בינינו לבינם הוא העירום. חוסר צניעות - חוסר בושה, הינה פרימיטיביות ונסיון לחזור אחורה בסולם האבולוציה. נכון, אנשים המחוברים לדת נוטים להגזים ברמת צניעותם, אך יש לי סלידה רבה מאלו המטיילים להם בתחתוני ספידו ברחובות העיר. ישנם הטוענים כי העבודה כי אנו מסוגלים להיות עירומים מבלי להתרגש מכך הינה מעלה. ועל-כן בכל זאת ייחשבו כגאוותנים מאחר מעלים את רמתם מעל האדם הנפוץ וטוענים כי הם עברו את שברו את מחסום הבושה ובעצם הם נמצאים מעל האדם מן היישוב.
- יהירות: לא צריך לדבר יותר מדי. יהירות, עם או בלי אלים, יצורים מאוסים, אותם אנשים שגורמים לך לקמוץ אגרוף, לנעול לסת ולנשום עמוק לפני שאתם שוברים לו את האף. יהיר, לא רק שחוטא בחטא הגאווה, הוא גם מעורר את חטא הזעם אצל אדם אחר, כמובן שהחובה היא על הזועם שלא להכות.
- ראוותנות: תערובת של בצע וגאווה להראות כמה עשיר ובעל אמצעים אתה, מייצגים אותה אותם חובבי מותגים חסרי פואנטה או הגרועים מכולם אנשים הנוהגים בג'יפ בתוך שטח עירוני.
- זיהום אוויר: בעבר לא היתה חשיבות או ייחוס לתופעה המוכרת ברבים יום. זיהום אוויר, מים, אדמה, הן תוצר של זלזול באדמה ממנה נולדנו וממנה אנו אוכלים.
לאו צה, כותב על הטאו:
יוצר, אך אינו מחזיק כיון שאינו תובע זכות לעצמו
הכוח הבורא, הכוח המניע, את היקום הוא למעשה כוח צנוע והשאיפה להיות מושלם היא כמובן ללכת בטאו ('דרך').
בצע avarita
חטא הבצע, רדיפת הבצע ותאוות הבצע, יש שיגידו שגם קמצנות נכנסת בחתך הזה. חטא הצבע הינו חטא אהבה - אהבה לממון. כמו כן הוא חטא חיצוני, שכן פוגע באלו שסביבנו ופחות בנו.
המלך מידס מהמיתולוגיה היוונית, הוא אחד המשלים לבצע. המלך כל-כך רצה זהב שביקש כי כל שייגע בו יהפך מידית לזהב, כאשר היה רעב גם האוכל בו נגע הפך לזהב מה שגרם לו כמעט לגווע ברעב. בסוף התחנן שהכל יחזור למצב הנורמלי, איבד את כל הזהב שיצר לעצמו, אבל יכל לאכול שוב.
בצע כחטא הוא קונצנזוס, גם כיום, לכאורה.
זה לא סוד שכמעט בכל הנהגה יש מעט שחיתות וכשאין אין הנהגה, או כוח להנהגה, הבצע משתולל אף יותר. אני מודה, כסוציאליסט, שגם בהנהגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות ניתן למצוא שחיתות ובצע, אך הליברליזם עדיין המייצג העיקרי של תפישה זו. התפישה הליברלית מנופפת בדגל הבצע כשבדברת בעיקר על שוק וכלכלה, ללא התחשבות באזרח. עוד ועוד עושר לאחד תוך דריכה על האחר, האזרח במדינה הקומוניסטית והסוציאליסטית ייהנה מהצלחה של אחד אחר, מאחר ותפישות אלו, בעקרן נוגדות את הבצע ומאמינות בחלוקה, או תורה מסויימת של חלוקה. הקפיטלסטים אינם מאמינים בחלוקה ומאמינים בשמירת 100% מההון לעצמם, ואפילו למשוך עוד ממישהו אחר, אם אפשר.
אוליגארכיה גורמת לבעלי ההון להשפיע על פוליטקאים, שיחוקקו חוקים, שייאפשרו להם לצמחור אף יותר ולפגוע בשכן.
צרכנות יתר: ראוותנות הוזכרה קודם כחטא גאווה, היא השילוב של השניים. דנטה מכנס את רודפי הבצע יחד עם הבזבזנים באותו מדור בגיהינום. הם נענשים באותו עונב בו נענש סיזיפוס מהמיתולוגיה - לגלגל סלע כבד לפסגה של הר ביום ובלילה הסלע צונח מטה; הם נשפטים לנצח של עבודות פרך. אדם הרוכש לעצמו ג'יפ ולא עושה בו שימוש בשטח פתוח, בעצם מבזבז מכספו כדי להוכיח שמעמדו הכלכלי ועל הדרך חונק אותנו בעשן כלי הרכב שלו. צרכנות יתר היא הצריכה של מוצרים שיש לנו די מהם או מוצרים שאין לנו כלל שימוש בהם. לרוב אנשים קונים ירקות במשקל שעולה פי כמה וכמה על הצריכה שלהם ובסוף זורקים עגבניות רקובות. צרכנות יתר של מוצרים עלולה להעלות את קרנם ובכך להקשות על האדם שבאמת זקוק להם. בגדי מעצבים הם דוגמא נוספת לפזרנות, ריבוי בנעליים או בכלי רכב, קישוטים מזהב מהווים גם ראוותנות (גאווה) וגם פזרנות. הדבר עלול לעורר את חטא הקנאה אצל זה שאין לו ולגרום לגניבות - בדיוק כמו שאחריות האיפוק במקרה של יהירות היא על הזועם ולא על היהיר, כך גם במקרה של גניבה, האיפוק הוא באחריותו של של הקנאי ולא של הראוותן.
לאו צה כתב:
אל תתגאה במעורר קנאה
ולא יחמדו האנשים
אל תאסף רכוש בעל ערך
ולא יהיו השודדים
למעשה ראוותנות היא חטא גאווה המעורר קנאה ובצע.
עוד אמר לאו
יותר מדי צבעים
מעוורים את העיניים
יותר מדי צלילים
מחרישים את האזניים
יותר מדי טעמים
מקהים את חוש הטעם
יותר מדי רצונות
מבלבלים את הדעת
גרגרנות gula
גרגרנות או רעבתנות הוא חטא אהבה, אהבה לאוכל ואכילת יתר. הגרגרנות היא חטא פנימי בעיקרה, אך גם חטא חיצוני.
יחד עם צרכנות היתר מגיעה גם הגרגרנות. קניית כמות אדירה של מזון ללא סיבה, וכדי לא להרגיש צרכני יתר אנו זוללים את כולו. גרגרנות עלולה לנבוע מטראומה, אדם שחווה בעברו רעב כבד, עלול לאכול כל מה שנמתא על השולחן, בין אם רעב או לא, רק כדי לא לזרוק מזון. השילוב בין צרכנות יתר לגרגרנות בא לידי ביטוי כאשר אוכלים יותר מדי במסעדות או כאשר אוכלים במסעדה בשביל החוויה - מבלי להיות רעבים.
גרגנות היא חטא פנימי כי היא פוגעת בחוטא בו. אכילת יתר מובילה לבעיות בריאותיות, עודף שומן, בעיות לב, סוכרת וכו'. ארה"ב מובילה בתחום השמנת היתר (Obesity), כמובן שתוצר של קפיטליזם תאו בצע המעודד אותם לצרוך עוד ועוד מזון מיותר ולא בריא.
הגרגרנות, כאמור, היא גם חטא חיצוני. הגרגרנות שלנו פוגעת בסביבה, ואני לא מדברים על הילדים באפריקה, כי מזונם לא תלוי במה אוכל או לא, אני מדבר על היותנו צורכי בשר. אני מצדד כעת בידידי הטבעוניים. אני, כאוכל בשר, חוטא. אנו נוטים לאכול את בשרם של אלו שנהרגו, לעיתים בסבל רב, מבלי לעצור רגע ולעשות את הדבר המינימלי, להגיד תודה לפרה או לכבש. אנו חוטאים באופן כללי בקבלת האוכל לצלחת כמובן מאליו. אכילה מול מסך הטלוויזיה או תוך פעילות אחרת, מסיחה אותנו מהאוכל עצמו ואיננו יכולים להודות לחקלאי שזרע עבורנו. דתיים (נוצרים ויהודים לפחות) נוטים לברך לפני הארוחה, אך את הברכה מפנים לאלוהים ולא אל האדם העובד. עם זאת, יש כאן מסר כלשהו של הודיה, של אי-קבלת המזון כמובן מאליו.
זעם ira
זעם הוא חטא פנימי בעיקר, כעס גורם לנו לצעוק לקלל ולעיתים להכות. אף-על-פי-כן עיקר ביטויי הזעם הם פנימיים, גורמים למחסור בשינה, חוסר תיאבון או עייפות - זעם הוא בעיקרו חטא פנימי, כי הוא פוגע באדם עצמו ולא בסביבתו.
מתי הופך הזעם לחטא חיצוני? כאשר מנוע הזעם מתודלק באמצעות גאווה (חוסר בושה). היא הגורם לזועם לרצוח או להכות.
זעם הוא חטא שנאה, פשוטו כמשמעו והיא גם מקושרת עם השנאה עצמה ועם יצר נקמני.
על-פי דנטה, הזועמים או הממורמרים שוקעים במי סחי עד מעל לפיהם ומעלים בועות צחנה כאשר מנסים לדבר, תוך כדי זאת הם מכים איש את רעהו.
על-פי תורתו של בודהה "היה כאן ועכשיו" - "Be here now.". הבודהיסטין, אנשי הזן והטאו ובכלל אנשים הנוטים לעשות מדיטציה משתמשים בשיטה זו בשעה של בה זעם עלול להתפרץ. בדומה לשיטה שמלמדים ילדים קטנים להשתלט על זעמם: ספור עד עשר ותרגע. על פי שיטת ה'כאן ועכשיו' אנחנו צריכים לעצור רגע להביט פנימה (תרגול מדיטטיבי) ולשאול עצמנו "למה אני עומד לכעוס?" האם המצב הזה בר שליטה - אם לא, מה יעזור לכעוס? אם זה תלוי באדם מסוים, מה האדם הזה מנסה להשיג בכך הוא מעצבן אותי? או לחלופין, אם הוא לא מרוויח מכך, האם הוא עושה זאת בכוונה?
ב-'תופת' של דנטה הוא מוצא לנכון להפריד בין האלימים, הזועמים ומחרחרי המלחמה. בזמן שהזועמים שוקעים בדומן, האלימים שוהים בים של דם רותח, וכאשר מנסים להרים ראשם נתקפים בחיצים. דנטה מחמיר עם מחרחרי המלחמה והם משוטטים כאשר איברים וגפיהם נקרעים ומעיהם נשפכים.
קנאה invidia
ראשית עלינו להבחין בין קנאה (envy) לבין קנאות (zeal).
כולנו מכירים אותם. אותם אנשים מרירים שלא יודעים לפרגן על דבר. רע להם כשטוב לאחר. אין סיבה ברורה מדוע הופרדה הקנאה מהזעם או מהגאווה, יתכן ובגלל שפעולות שהיא מושכת אחריה. קנאה עלולה להוביל לכל פשע: רצח, גניבה, רמייה. קנאה ברכושו של אחר עלולהל הביא למצב בו נחמוד את רכושו, וקנאה בהצלחתו של אחר עלולהל הוביל לרכילות או לחבלה במעשיו. רצח, לעומת זאת, דורש מידה של גאווה, על מנת להוציאו לפועל. הקנאה היא בעיקרה חטא חיצוני, אך כמו הזעם, אם לא נוציאה לפועל היא תהא חטא פנימי בלבד.
הראוותנים והיהירים, הינם אנשים מעוררי קנאה, הם מחפשים את העיניים הגדולות שלנו, לכן הראוותנות מקושרת גם עם חטא זה. הקנאה היא חטא שנאה -שנאת להצלחתו וטיבו של אחר
עצלות acedia
עצלות היא לכאורה חטא פנימי, -אני היותי עצלן ושאף-אחד לא יתערב.- עצם החשיבה הזו היא חטא עצלות בפני עצמה, שכן עצלות מקושרת עם בדלנות. התפישה כי אני יחיד בחברה, היא שגויה, לכל אחד מקום וחלק פעיל. עצלות היא תוצר או גורם (הביצה והתרנגולת) לחוסר משמעת. העצלות מקושרת לבדלנות ואדישות - עמידה על דם רעך - וכמובן עם המונח המוכר שמהווה חוסר עשייה. עצלנות גם מזוהה עם ייאוש, שהוא ההיבט הפנימי של החטא, הייאוש פוגע בי ולא בזולתי. על-פי דנטה, העצלים והאדישים מותקפים על ידי יתושים.
תאוות בשרים luxuria
נחשב הקל שבחטאים, לפחות בעת המודרנית. תאווה או תשוקה מקושרות עם ניאוף, אוננות, אונס וזנות.
הוא נחשב קל בחטאים מאחר ומהווה הפרזה בצורף טבעי של יצורים חיים, בדומה לגרגרנות. למותר להסביר שתאווה היא חטא אהבה.
ניאוף ואוננות הינם חטאי תאווה פנימיים מאחר ואין פוגעים בסביבתנו. האוננות שלילית, לא בגלל זרע לבטלה או סיפורי קבלה על היווצרות דמונים, אלא בגלל שהיא נוטה לפגוע בדימוי העצמי של האחד.
יחסי מין מחוץ לנישואין, כבר עניין של מה בכך ואין הוא מהווה נזק כלל, אולם ניאוף עלול להרוס משפחות. שאר הביטויים לתשוקה הם חיצוניים, כי הם פוגעים בזולת ולעיתים באופן חמור.
אונס הוא תוצר של חטא תשוקה המתודלק על-ידי גאווה, גם האדם התאוו יירתע מביצוע אונס בפאת הבושה או מפאת חמלה. סוג נוסף של תאווה, שאחרים יגדירו גם כסוג של אונס, הקיים באופן תדיר בעת המודרנית הוא ניצול מרות לצורך השגת מין.
דנטה, בספרו "הקומדיה האלוהית - התופת" נותן בגיהינום מקום לתאווי הבשרים ועונשם הוא להיסחף בסופות עזות כמטאפורה לתשוקות איתן נסחפו. דנטה מעניק מקום מיוחד לסרסורים, והם נענשים בהצלפות שוט אינסופיות.
זנות וסרסרות הינן חטאי בצע אמנם, אך מנצלים את חולשת (חטא) האדם האחד על מנת להרוויח את כספו. (הסרסרות היא עבירה כפולה כי הניצול הוא על התאוו ועל הזונה).
כאמור, התשוקה היא החטא הקל, השאלה המתבקשת היא: אם סרסרות, זנות, אונס, ניצול מרות (אני כולל גם פדופיליה בקבוצה הזו), אם כל אלו ביטויים לתאוות בשרים, כיצד הוא החטא הקל מכולם?
הוא נחשב חטא קל מאחר וביטויו כחטא: אוננות, ניאוף, קיום יחסי מין לצורך הנאה בלבד - הם כבר לא מוגדרים חטאים. שאר הפעולות השפלות גם לא נחשבות חטאים, כי אם פשעים.
על-פי תורות טאואיסטיות שהתפתחו, שיטת היינג והינג, קיום יחסי מין לצורך הנאה אינו חטא פנימי, אלא מצווה פנימית. הגבר והאישה מקרינים אנרגיות מיסטיות שונות שבן המין השני זקוק להן על מנת להגיע לשלווה. אפשר לראות את היינג והינג כמעין אנזים וקו-אנזים האחד קיים אצל הנקבה והשני אצל הזכר.
מתטך ספר הטאו ע"פ תרגומו של ניסים אמון
