על מה מדברים?

אונס (1) אורתודוכסים (1) אחד במאי (1) אנארכיזם (1) אנרכיזם (1) אפיפיור (1) ארצות הברית (4) בדלנות (2) בצע (1) ברית המועצות (1) גאווה (3) גרגרנות (3) דת (4) האח הגדול (1) הארץ (1) הדרת נשים (1) הטרדה מינית (1) המזרח התיכון (1) התנועה הליברלית החדשה (1) זעם (2) חטאים (3) חיזבאללה (1) טאו (2) טאואיזם (2) טרור (2) יהדות (2) יהודים (1) יום הזכרון (1) יום הנצחון (1) יום כיפור (1) ימין (6) ישוע (1) ישראל (4) כבוד (1) כיבוש (2) לאו צה (1) לבנון (1) ליברליזם (8) ליברלים (3) מגדר (1) מדיטציה (1) מלחמה (3) מלחמת העולם השנייה (2) מצרים (1) מרצ (1) נוצרים (1) נצרות (2) סוציאליזם (8) סוציאליסטים (1) סוריה (1) סין (1) סלובניה (1) ספרטיזם (1) סרבנות (1) עבודה (1) עצלות (1) ערבים (1) ערכים (1) פאשיזם (1) פוליטיקה (5) פיגוע (1) פילוסופיה (1) פלסטין (2) פמיניזם (3) פסח (1) פסחא (1) פרובוקציה (1) פרנציסקוס (1) צבא (2) צבא ההגנה לישראל (4) צום (1) ציונות (2) צניעות (2) צעדת השרמוטות (2) צפון קוריאה (1) קומוניזם (2) קונסרבטיבים (1) קים ג'ונג און (1) קנאה (1) קפיטליזם (2) קתולים (1) רבין (1) רבנות (1) רוסיה (2) שטחים (1) שירה (1) שירים (2) שלום (1) שמאל (9) שמרנים (1) שנאה (1) תאווה (1) תיאופוביה (1) תשוקה (1) poetry (1)

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

הפמיניזם שיצא מכלל שליטה.

בעבר היתה האישה קניינו של הגבר. של אביה ולאחר מכן בעלה. את האישה היה נותן האב לגבר ה"ראוי" בתמורה של גמלים או חמורים או רכוש אחר. למעשה אנו יכולים לראות שהאישה בימים עברו היתה לא יותר מאשר סחורה לשימושו של הגבר. במקרים מסויימים האב היה נותן את בתו יחד עם ממון כדי לפצות על הנטל הכלכלי שכעת מהווה על משפחתו של החתן הטרי, חשוב לזכור שנשים בעבר לא עבדו או הכניסו פרנסה. אינני אנתרופולוג, אך אשער כי העובדה שהאישה הפכה לרכוש היא מאחר והפוליגמיה היתה פטריארכלית ומרובת נשים וזאת בעקבות העובדה שגבר אחד מסוגל להפרות למעלה מאישה אחת בזמן נתון, בזמן שאישה יכולה להרות מגבר אחד בזמן נתון ובמקרים חריגים שניים. הפוליגמיה החלה להישבר במוקדים מסויימים בעולם. ואז החלה להיווצר המונוגמיה. אפשר לומר שהמונוגמיה היא הצעד הראשון בצעה הדת למען האישה. עכשיו כשלגבר אין ריבוי נשים תפקידו או להתפנות לסיוע בגידול וחינוך הילדים או לפרנסה. (יש הסבר רוחני  לתופעה המדוברת*.).

במהלך ההיסטוריה יכולנו לראות נשים בתפקידים בולטים כמו בלאדי מרי, קליאופטרה, מולאן בסין או שליטות קלטיות שהובילו את השבטים לנצחונות מול הרומאיים הפולשים. כל אלו דוגמאות בודדות של נשים שהיו בצמרת ההנהגה ולא תופעה חברתית מבוססת כמו מעמד בכל משפחה. בסוף המאה ה-19 ואל תוך תחילת המאה ה-20 החלו השינויים הדרסטים בתפקידן החברתי של הנשים. מעקרות בית, מתוקף גורלן, לאדם עובד. מקול דומם לקול משפיע בפוליטיקה. 

בחלק מחברות העולם עדיין ניתן לראות את המעמד המדוכא של האישה, אך אין זה די כדי להגיד שהאישה עדיין מדוכאת תחת העולם הגברי. תופעות אפליה על רקע מיני עדיין קיימות גם בחברה המודרנית, אך זה יהיה עוול לכנותן 'דיכוי'. הדיכוי אותו סובלות נשים לא שונה בהרבה מהדיכוי אותו סובלים באותו מעמד באותה חברה. אחת הסיבות היא, כנראה, העובדה כי נתח גדול יותר בגידול הילדים נופל על האישה. כמובן שזה לא חייב להיות כך, לפחות לא במקרה של זוג נשוי.
לפמיניזם המודרני לא תמיד אכפת. לא תמיד אכפת מכך שמעמדן של הנשים עולה ומתייצב**, וממאבק צודק לשיפור המצב הפך הפמיניזם למלחמת מינים. הפמיניזם הפך להיות מעין שוק קפיטליסטי - כשהורדנו את הבקרה והרסן הוא איבד שליטה.

"מלחמת המינים" היא ביטוי שתמיד עורר בי סלידה. נסיונות של מין אחד לזכות העליונות יצר שנאה מהצד השני וחזרה. כך יצרו השובניסטים את הפמיניזם והפמיניזם חיזק את השובניזם, שיצר את המיזאנדריה. היום ניתן לראות נשים שאינן תוקפות את האפליה, אלא את הגברים עצמם. אינני מדבר על אותן נשים שתוקפות את הזמר האידיוט שרץ בכותרות האחרונות, אלא על אלו המדברות שהפכו את המקרים הפרטניים לכלל. מבחינתן כל הגברים אנסים (שווה ערך לכל הערבים מחבלים וכל השתיים ירו ברבין.). בגלל זמר רקוב אחד - כולנו רקובים. היום נחרדתי לראות את הדבר הבא, וכולי תקווה שהוא היה בהומור:

___________________________________________________________________________________
תופעה נוספת שבאה אלינו בעקבות הפמיניזם המודרני הוא המונח הערטילאי הנקרא 'מגדר'. המגדר הוא כלי לשוני שנועד,
כשמו כן הוא, להגדיר. להגדיר הבדלים בין זכר ונקבה בחלק מהשפות (או נייטרלי בשפות מסוימות). ניתן להבחין בכך בדינת ישראל בה יש הבדל ניכר בשפה בין הזכר והנקבה. הפמיניזם החדש לא רק מעוניינת במאבק (או אולי הפיכה) חברתית, הם הכריזו על מרד אכזרי גם על הלשון. נאבקים באלימות ביד אחת ומשחיתים שפה עתיקה ביד השנייה בדרכים שונות ומכוונות וצורמות בעין.


ובכלל כל השיח לאחרונה הוביל אותי לדבר הבא:
אדם המפחד משיימינג. לא נראה לי ריאלי ונראה לי מעט פרנואידי לפחד מכך שבחורה שעשית לה משהו לא בסדר בעבר (בין אם במתכוון או לאו) תנקום בך עכשיו, אם לא היתם בקשר זמן כה רב. רבותי וגבירותי, הפחד אינו השיימיניג או הביזוי הפומבי. בהנחה שעשית משהו דבילי לפני שנים הדבר ייסלח ואם זה היה משהו דבילי כל-כך הביזוי יהיה מוצדק. הבעיה היא השיימינג שנעשה על דעות של אדם. התקיפה האכזרית של דעות שמרניות ולעיתים גם רציונליות.

*מונוגמיה: יתכן הרצון לחנך את האדם ולמנוע ממנו להתהולל יתר על המידה וכך להרבות בחטא התאווה, הגבילה הכנסייה לאישה אחת בלבד. כפי שנאמר הדבר בא לקבע את הגבר עם האישה היחידה אותה בחר - בימים עברו - לנצח. וכך גם למנוע מהאישה לקנא בנשים אחרות. כמובן שלאישה עדיין לא היה חלק בבחירת בן זוגה, אך לפחות לא ננטשה.
בנוסף לכך, כמו כל דבר מושלם, גם לתא המשפחתי צריך שיהיה איזון בין הקצוות. לכם התא המשפחתי המושלם הוא כזה שמורכב מגבר אחד ואישה אחת.

**ישנם מאבקים, שאם נניח להם הם ית ייצבו מעצמם. במקרה הנ"ל. האישה כבר חופשיה והדבר היחיד המקבע אותה במקום הוא מנטאליות שרק הזמן יתקן.

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

האם גם השמאל מפספס לקחים מהרצח?

לחילוני הציוני, כפי שציינתי בעבר, ארבעה ימים חשובים בשנה: יום השואה - שמזכיר לנו, מעבר להיותנו מחוברים שאופן ישיר לנרצחים ולשורדים, לאיזו שפל האנושות יכולה לרדת. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל - יום של חשבון נפש לאומי; מלבד זכרון עם חברינו שאיבדו בני משפחה זהו יום בו אנו יושבים לחשוב איפה היתי השנה בסדר ביחס למולדת שלי (כי בשאר ימות השנה אנו מרבים לשאול מה המולדת עשתה בשבילנו והאם לא הגזימה עם הדרישות שלה). האם אני יכול להיות אזרח טוב יותר? יום העצמאות - יום של שמחה ובין הימים היחידים שמותר להיות טיפה יהיר; זהו יום של גאווה לאומית בו אנו טופחים אחד לשני על השכם על עשייתנו. חלקינו אף מציינים את אחד במאי, שגם הוא נועד לסמל יום עצמאות והתבוננות. וכמובן, ט"ו בשבט. יום שבו אנו עושים מעשה בשביל האדמה שאנו הורסים בשאר ימות השנה. כמובן שיש לנהוג בכל יום מימות השנה כאילו היה אחד מהימים הללו. ישנו עוד יום חשוב בשנה: יום הזכרון לרוה"מ, שר הבטחון, הרמטכ"ל ואיש שלום רא"ל במיל' יצחק רבין.

חלק מהאנשים רואים את היום כיום הזכרון לרבין. לאדם עצמו. האיש שבגיל 16, כאשר כולם עסוקים באהבות ראשונות, לקח נשק לידיים. הרמטכ"ל שפיקד על מלחמת ששת הימים, מלחמה שזכתה מצב אחד להישגים רבים ושובח רב בארץ ובועלם, הן בגלל הטריטוריה שהושגה והן בגלל הזמן שערכה. הבעיה היא שהמלחמה השאירה לנו פצע שמדמם עד היום. ישנם אנשים שלא אוהבים לציין במיוחד יום לפועלו של רבין, מאחר ולכל איש יש מפעל חיים, ואנשים רבים נרצחו. למעשה, הם טוענים שאין הוא שונה משאר האדם. ויש צדק בדבר.

פן נוסף של יום זה הוא עניין הפלורליזם וההדברות, הרי רבין נרצח בגלל חילוקי דעות. ביום זה שמים דגש כוחה של הסתה ודמוניזציה, על מה מסוגלת לעשות קבוצה קיצונית במקרה של הכאהנות ואיך מסוגלת לשתוק קבוצה בעלת אינטרס פוליטי כמו מפלגת הליכוד. אני עדיין זוכר, כילד, הינו מבצעים פעילות במסגרת הדברות בימים אלה בין שמאל-ימין, דתיים-חילוניים.

עבור אנשי שמאל רבים יום הזכרון ליצחק רבין הוא בעצם יום הזכרון לתהליך השלום. בעוד אנשי ימין רבים טוענים שרבין רק סייע למחבלים בכך שהעניק להם נשק ("פושע" אוסלו). הם טוענים שלא עשה שלום למעשה גרם למותם של רבים. למעשה כל פיגועי ההתאבדות שהיו בשנים האחרונות הם בגלל שהפתאח קיבלו לידיים רובים. הרי כל מי שמקבל רובה הולך להתאבד עם פצצה. כמובן ששלום לא עשינו, כי איך אפשר לעשות שלום כאשר מי שאמור להניע אותו נרצח בתחילת התהליך.

כפי שראינו יש מספר היבטים וחילוקי דעות לגבי יום הזכרון, אפילו התאריך עצמו: אם יהיה בתאריך העברי, בשבת הקרובה לתאריך העברי או בתאריך הלועזי. בכל מקרה, אין שום בעיה שכל אחד ייראה את היום בהיבט אחר, כל עוד אין התנגשות בין ההיבטים - ולא צריכה להיות. עד ש...

רבין נרצח בגלל חילוקי דעות, בגלל הסתה ובגלל פנאטיות. לבוא ולהאשים את הימין או הציניות הדתית ברצח לא שונה בהרבה מהאשמות כלפי הערבים: "שכולם מחבלים". היום אמור לשמש גישור בין הפלגים באוכלוסיה. הוא צריך להיות ממלכתי. הוא צריך להיות יום לאחדות לאומית. לפני שרבין היה שמאלני או איש של שלום הוא היה קודם ישראלי וציוני. אם מדירים פלג פוליטי מתון שלם מהאכולוסייה מיום ממלכתי מאחד, אז, חברים, לא הפקתם הרבה לקח מאז הרצח.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

סליחות וחטאים

יום כיפור זה אחד הימים הכי צבועים (בלבן) בלוח השנה העברי.
זהו יום בו כל הנוכלים והנוולים מחליטים להיות מלאכים ולטהר את נשמותיהם המסואבות מחטאי השנה החולפת על מנת לפנות מקום לחטאי השנה הבאה עלינו לטובה.
בפוסט הנ"ל פירטטי מה הם החטאים הנפוצים והרלוונטיים לעת המודרנית כאשר הגרוע מכולם הוא הגאווה והזניח מכולם הוא התאווה.

בשיטות מדיטטיביות נהוג לרוב להתבונן פנימה עוד בטרם הגענו לרמות רוחניות גבוהות של מסעות אסטראליים.
אז לפני שתנסו להגיע למצב של טראנס, נסו להגיע פנימה, אל תוככם. מי שלא מתורגל במדיטציות כלל ואפילו לא חובבן, יכול פשוט לשבת עם עצמו לחשוב מה הוא עשה השנה לא בסדר.
אני מזכיר לכם שהחטאים אותם סיווגתי בפוסט החטאים מסווגים גם לפנימי וחיצוני או כמה שנהוג לקרוא להם ביהדות חטאים כנגד המקום (קרי אלוהים) - חטאים פנימיים - חטאים שהם בעיקר נגד עצמנו. וחטאים נגד החבר - חטאים חיצוניים.
אחרי שתצליחו לדלות מעצמכם את כל הדברים בהם היתם לא-בסדר בשנה האחרונה, אל תמהרו ללכת ולהתנצל, זה יהיה מהפה החוצה וחסר משמעות. קודם חישבו מה אתם צריכים לעשות על מנת להשתפר, מה אני צריך לעשות על מנת לא לחזור על החטא?

דוגמא פשוטה לרוב האנשים: חטא הגרגרנות. מרבתינו חוטאים באכילת יתר, אכילה בשעות לא נכונות או אכילת בשר. השנה נסו לבנות לעצמכם לו"ז מאורגן של אוכל. תתחילו בכך שלא תאכלו יותר אחרי שעה מסויימת ביום. אכילת הבשר - כולנו יודעים שעל מנת שאנו נצרוך בשר מישהו אחר חייב למות. מאחר ולא ניתן להפסיק את ההרגל הזה בפתאומיות, ניתן לנסות ולהמעיט בצריכת הבשר שלנו לרמה של שתי מנות בשר בשבוע לתקופה מסוימת ולאחר מכן מנה אחת בשבוע, אחת לחודש וכן הלאה.

איך להתמודד עם עוד חטאים:

זעם: לפני שאתם צועקים, מקללים, מתעצבנים, על מצב מסוים, נסו תמיד לחשוב מה הוביל למצב הזה. יתכן ואני היתי מגיע לאותו מצב לו היתי במקומו. כשאני אומר מצב אני אסוציאטיבית משליך למקום בו רובינו מתעצבים - הכביש. אך זה יכול להיות בכל מקום. שכן שהניח את הזבל לא במקום הנכון או ילדים שעושים רעש. נכון, לא תמיד יש לנו מה לעשות. לעיתים יהיו אנשים שמנסים להכעיס אותנו בכוונה, אבל אני אגיע לזה כארצה לדבר על פרובוקציה. לעיתים הפתרון יהיה להזמין משטרה, כמו לשכן שעושה קריוקי עד אמצע הלילה.

גאווה: לא תמיד אנו שם לב לכך שאנו יהירים או מתנשאים מעל אחרים. ויאמרו שאם איננו יודעים את פשעינו איך נוכל להתנצל עליו? הדב דומה לילד המציק בבית ספר שתמיד חייב להגיד את התשובה הנכונה ותמיד חייב להראות שהוא יודע. כן, אני יודע שאתם יודעים, אבל שנייה לפני שאתם זורקים את העובדה לאוויר. עיצרו! האם זה רלוונטי, האם אני באמת צריך להראות שאני כזה חכם גם כשזה לא רלוונטי? האם אני חייב להשתמש במילים מתוחכמות וגבוהות שרק אני מכיר רק כדי שאני אצטרך להסביר להם ולהראות להם שוב כמה אני חכם?
קודם הזכרתי את עניין הפרובוקציה - אנשים שמעצבנים אותנו בכוונה. הדבר אינו דומה לחבורת פרחחים שעושה רעש וקריוקי סתם בשביל להוכיח שהם גיבורים גדולים וחסרי התחשבות (גם אלה אנשים בעלי להבה גאה שיש לכבות) זו אינה פרובוקציה, אלא סתם רוע. פרובוקטורים אלו אנשים שמנסים לעורר תגובות ותשומת לב למעשה שלהם, לרוב מתרצים אותו כפרנציפ או הבעת רעיון מסוים או מחאה.
אז אנשים מרגיזים, אנשים, יהירים, תחשבו לפני שאתם עושים משהו?
פרובוקטורים, אתם כבר יודעים שמה שאתם עושים לא בסדר, השנה פשוט תשתדלו לא להיות חרא של בני אדם.

ועוד בנושאי גאווה וצניעות:
אני מוריד את הכובע בפני פוטין ואובמה שהחליטו להימנע ממלחמה מיותר. במיוחד לאובמה שהצליח לבלוע את האגו שלו להטיל סנקציות על סוריה במקום להיכנס ולסכן את כולנו.


יום שני, 2 בספטמבר 2013

כאשר הליברליזם פולש שמאלה



לפעמים אני מביט באחיי השמאלנים - אנשים שהצביעו לאותה מפלגה שאני הצבעתי - ובא לי לתת להם סטירה.

בימים אלו ממש גועשים הקולות. פריימריז בעבודה ובחירות מוניציפליות בישראל.
בבחירות האחרונות (הארציות) הצבעתי למרצ.
"אבל את טיפוס של עבודה, למה מרצ?".
בסך הכל אין באמת הבדל מהותי בין המפלגות מבחינת אידאולוגיה. ההבדל היחידי הוא איך הן נתפשות על-ידי הציבור ואיך הן מוצגות ע"י התקשורת.
אז מדוע בכל זאת אני איש עבודה ולא מרצ?
תקראו לי מיושן, אבל אני עדיין מאמין בתחייתה של מפא"י הנוסטלגית, שאמנם, מרצ גם היא צאצאית שלה, אבל יש לה נטייה להתעסק בזוטות ולבלבל מעט את סדר העדיפויות. ברשימה של מרצ תמיד היו אנשים לא קיצוניים, אך פרובוקטורים, ולזה אני לרוב לא מוכן.

כבר בפריימריז הקודמים חוויתי שברון לב כשהמפלגה הכי גדולה בשמאל הישראלי החליטה להזיז את עמיר פרץ, איש הפריפריה ומעמד הפועלים והעדיפו להכתיר את האליטיסטית מהתקשורת שלי ("לקרוא לעבודה מפלגת שמאל, זה עוול היסטורי") יחימוביץ'.
ואז שברון הלב של סוציאליסטים רבים כאשר עשה עמיר פרץ את המהלך המטופש הבא: להצטרף ל"תנועה" של ציפי לבני.
ולמרות מינויה של זהבה לראשות מרצ, עדיין נראה באופק שהיא עדיפה על שלי (מה גם שזהבה ה"פרובוקטורית" עשתה מהפך מקצה לקצה בדרך ההתבטאות שלה).
אז מספר סיבות טובות שהיו לי להצביע מרצ:
1) שלי יחימוביץ' בראשות העבודה.
2) עמיר פרץ לא בראשות העבודה
3) עמרם מצנע כבר מזמן לא בעבודה
4) מירב מיכאלי.

*למותר לציין את הרשימה שהציגה מרצ המורכבת מאנשי עשייה וסוציאליסטים אמיתיים (גם אם בתוכם היה פרובוקטור או שניים).
לקראת הבחירות לרשויות המוניציפליות ניתן לעקוב אחר כל תא של מפלגת עבודה, של מרצ או כל מפלגה אחרת ולראות את ההבדלים בין הנפשות הפועלות בין הערים השונות. קשה להאמין שמדובר באנשים המרכיבים את אותה המפלגה. (וגם מהכרות עם חלק מהפעילים, ניתן לראות הבדלים מהותיים בתפישות העולם.
אחד הדברים המרגיזים ביותר היה מרצ רעננה. לא רק הקמפיין המזעזע, אלא בעיקר הדרכים בהם פרסמו עצמם והצגיו עצמם.
מה שקורה לתא מרצ ברעננה הוא ללא ספק פלישתם של הליברלים שמאלה. פרובקטורים וליברלים משתלטים על מפלגות השמאל כי:
1) כנראה שהליכוד לא מספיק טוב עבורם (ובצדק!)
2) נסיון להעלים את הסולידריות והסוציאליזם מהמפה.
מספר דברים מטרידים ראו עיני. תיאופוביה, שמקורה ככל הנראה בגל הליברלים ה"נאורים" שהחל לגדול ולהתעצם.
ליברליזם:
קבוצת "ליברלים מתפקדים למרצ" בפייסבוק - להלן תיאורה:
אנחנו, ליברלים, רואים במרצ את המפלגה הקרובה ביותר לייצוג ערכי חירות הפרט ושואפים לקדם ליברליזם במסגרת המפלגה ולגוון את השיח הפוליטי בישראל.
חורה לנו כי השיח החברתי והכלכלי בארץ רדוד ומסית ("קפיטליזם חזירי", "ניאו-ליברליזם" וכדו'), וכי מחנה השמאל אליו אנחנו משתייכים מבחינה מדינית רואה בכוח הכפייה של המדינה כפיתרון לבעיות החברה.
אנו פועלים ליצירת תא ליברלי שיהווה אופוזיציה לתפיסה הקולקטיביסטית בתוך מפלגת מרצ שחרטה על דגלה את זכויות האדם.

כבר הוכחתי שאינני פרנואיד הזוי ואכן ישנו גל ליברלי שמנסה לחדור מבפנים.
תיאופוביה #1
תיאופוביה #2

תיאופוביה+ליברליזם= מפלגת "שינוי". יש כבר לפיד אחד בכנסת, אני לא רוצה את השני.

אני מתנגד באופן מובהק לכפייה דתית, אך אני לא תומך נלהב בתיאופוביה או כפייה חילונית. חברי מרצ רעננה מתנהגים כמו חרדים המתלוננים על תח"צ בשבת. אף-אחד לא הרכיח אתכם להיות הצרכנים של המוצר, אז שבו ותשתקו! מפלגות הן כמו מדינה, ניתן לבחור את העומד בראשה אך לא את התושבים. יתכן ואצטרך להתפקד לאחת המפלגות כדי להשפיע. לעבודה? אפילו שאקבל את שלי או בוז'י כיו"ר לפחות אוכל לדחוף את האנשים הראויים למעלה. או אולי למרצ, להשפיע לפני בחירת היו"ר.

חשוב לציין!
התיאופוביה הנ"ל הינה מטעם מרצ רעננה בלבד. שאר הרשימות המוניציפליות שמרו על ערכי המפלגה.

כתושב ירושלים אני שמח על הצעד האסטרטגי הבא:


בתור אחד שמזגזג בין עבודה למרצ זה סוגר לי הרבה פינות.


ובחזרה לארצי: חברי מפלגת עבודה ממשיכים בדרכם אל תהום כאשר הציבו אלטרנטיבה לשלי: בוז'י הרצוג.
למה?!
איפה איתן כבל?
עמר בר-לב?
למה הם לא מתמודדים נגדה?
כנראה שבבחירות הארציות הבאות אצביע שוב למרצ, אלא אם יקרה נס כמו בירושלים והרשימות יתאחדו. הדבר יחזק את הסוציאליזם בשתי המפלגות, יחזק את הכוח האלקטורלי ואף ירחיק את הליברלים המנסים להפיל את היסודות. והכי חשוב יוביל את השמאל חזרה למהותו האמיתית: אחדות!

יום שני, 26 באוגוסט 2013

המזרח התיכון בוער.

המזרח התיכון בוער, כרגיל. הפעם בנקודות שונות.
מהומות במצרים האחים המוסלמים מצד אחד נגד אנשי הצבא.
קרבות בין כוחות הצבא והמשטרה המצרים נגד כוחות טרור בצפון סיני. 25 שוטרים נרצחו.
המצרים החליטו להטיל סגר על מעבר רפיח. הדבר מהווה יתרון לתושבי דרום ישראל, שכן הסגר משבש פעילות של החמאס וארגוני טרור נוספים ברצועה.
בינתיים בלבנון פיגועים מטעם חיזבאללה באזרחים סונים שמיהרו להאשים את איראן ואת ישראל.
שני חיילי צה"ל נפצעו בחילופי אש באיו"ש.
ירי קטיושות מלבנון לישראל על ידי ארגון ג'יהאד סוני.
והשיא - שימוש בגז כימי על ידי הממשל הסורי כלפי אזרחים, בינהם ילדים.
במשך למעלה משנה נשאלה השאלה: מדוע העולם שותק?
ישראל עצמה לא יכלה להתערב וגם לא רצתה. אף-אחד לא רוצה להיגרר עכשיו לחזית נוספת, במיוחד אחרי נובמבר האחרון. אחרי השימוש של אסאד בנשק לא-קונבנציונלי האמריקנים החליטו לפעול. כרגע משחטות קרב אמריקניות עושות דרכן לחופי סוריה. סביר להניח שההצתה האמריקנית תגרור תגובה נגד ישראל. סביר להניח שניגרר למלחמה הזו בסופו של דבר, מי יודע, אולי הג'יהאד הסוני יבין שאנחנו לא האויב.
האם יש טעם להיגרר למלחמה למען ילדי סוריה?
אם ביבי לא היה עושה פאדיחות בסין ואם כמה אנשים לא היו הולכים להפגין מול שגרירות רוסיה לפני כמה ימים, מי יודע, אולי היתה לנו גם תמיכה משם.
אז מה בכל זאת גרם לאמריקנים לנוע לעבר המזרח התיכון? זכויות הילד בסוריה? לא נראה לי. העובדה שהסורים מחזיקים בחומר כימי. העובדה שהסורים מחוברים לאיראן ולארגוני טרור. העובדה שהם מעזים להשתמש בה. מנהיגת העולם "החופשי" לא דואגת לילדי סוריה, או לישראל. בדיוק כמו לשאגה לאף-אחד עד שהיפנים תקפו בפרל הארבור. אבל מי אנחנו שנפשוט? גם אנחנו דאגנו עד עכשיו להיות בדלנים בטענה, הדי מוצדקת, שהמלחמה בסוריה היא בין שני כוחות של רשע. עכשיו ראינו את הילדים מתים מחור כימי והזדעקנו. זה לא שהם לא מתו עד עכשיו, אנחנו פשוט מודאגים שהגז "ידלוף" מעבר לגבול הדרום מזרחי של סוריה.
ונחזור לשאלה: האם יש טעם להיגרר למלחמה למען ילדי סוריה? המלחמה שניגרר אליה היא לא רק למען ילדי סוריה אלא גם למען ילדי ישראל, ואם לסורים יש חומרים כימיים וכוונות להשתמש בהם. מה זה כבר משנה... ואם מלחמה, לפחות יש לנו גיבוי של המערב. גם צרפת החלה להתערב בנעשה.

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

גברים, נשים ודתות אחרות

למי מכם שזכה להשתתף במיסה, או לפחות לעמוד מהצד ולהסתכל, יכול לשים לב להבדל הראשון בין הנצרות ליהדות האורתודוכסית. המיסה הקתולית, ולרוב גם האורתודוכסית, מכילה קטעי שירה, תפילה והודיה והגברים והנשים בה מתפללים יחד. מחזה יפה ואני ממליץ לכם לקחת יום ראשון אחד לבקר במיסה בכנסיה ביפו או בירושלים. התורה שישו ניסה ללמד אותנו, עוד לפני המונופולים של הכנסיות האורתודוכסיות והקתולים, היא סוציאליסטית. הנצרות נועדה להיות דת לעניים ומעמדות בינוניים לפני שהתמסחרה. גם לאחר שהתמסחרה ניתן לראות את האחדות הזו בין כולם תחת כוח אחד, שהם, לצורך העניין, יקראו לו אלוהים. כולם יחד תחת אותה קורת גג של כנסיה אחת שרים יחד הודיה לכוח שלאמונתם מקיים אותם. בין אם צודקים או לאו, ניתן לראות את האחדות והצניעות שהם מפגינים בפעולה זו. דבר זה נכון לרוב הדתות. כמובן, היהדות קצת חרגה מכלל האיחוד הזה כשאפשרה לעשירים לרכוש כסאות קרוב לבימת הרב.
הנוצרים, אפילו הכמרים הקתולים* האסורים מקיום יחסי מין לא עושים רעש ומהומה מנשים המסתובבות בציבור בלבוש לא צנוע ובאירופה ניתן לעיתים למצוא חנויות סקס במרחק לא רק מכנסיה.

אני מניח שלרוב הנוצרים אין עיסוק עם היין והיאנג ועם הטאו*, ובכל זאת ניתן להגיד שהנוצרי הקתולי המאמין אימץ אותם חלקית (להוציא את הכומר הקתולי שאינו בא במגע עם נשים). הנוצרים המאמינים מנסים לחיות חיים של איזון. בדיוק כמו הטאו - הכוח המניע את היקום המורכב מקטבים (יין ויאנג): חום וקור, חושך ואור, יום ולילה - מבחינה פיזיקלית ניתן לקרוא לזה בשם אחד: אנרגיה - יש ואין. במקום בו תהיה יותר מדי אנרגיה (חם ומואר) יהיה חם מדי ולא יווצרו חיים. במקום בו אין מספיק אנרגיה (קר וחשוך) גם לא יווצרו חיים. על מנת ליצור חיים יש צורך באיזון בין הקטבים, כד"א נפל במקום המאוזן במערכת השמש שלנו וכאן הטאו פועל. יש איזון. גם אנחנו כבני אדם גם צריכים לחיות באיזון וכך אולי נגיע לשלמות כמו הטאו. האיזון אותו בני צריכים לאמץ נמצא כבר בתפישה הנוצרית. איזון בין צנע לנהנתנות - אין בעיה לאכול מדי פעם ארוחת שחיתות, אם נדע שרוב הזמן עלינו לאכול בצורה מבוקרת ונתייחס בכבוד לאוכל שלנו ולא כמובן מאליו. אין שום דבר פסול בהוללות מדי פעם, אך חייבים לשמור על צניעות מבוקרת. לקתולים שבעת החטאים אשר כל אחד מהם מאפשר להתבונן במעשינו באופן נפרד ולהתאים את המעשה שיאזן אותו. אם הפרזתי עם אוכל לאחרונה (גרגרנות) עלי לצום או לאכול בכמות מזערית ביום למחרת. לעיתים אחדים מהם נוטים לחרוג מהאיזון ולכיוון האין כאילו מענישים עצמם על חטאים שאולי בצעו או יבצעו בעתיד ובאמונה זו מאפשרים לעצמם לחרוג שוב בעתיד. יהודים ונוצרים אורתודוכסים לא מחלקים את הנהנתנות לשבעה חטאים, אלא מתייחסים להכל כאל חטא היוהרה והגאווה. אצל הנוצרים ניתן למצוא ימי צום רבים, חלקם פרטיים ולא כלולים בלוח השנה. גם אצל היהודים קיים את יום הכיפורים ותשעה באב, הבעיה שימות צום בודדים בשנה במטרה לכפר על חטאים לא יוביל לאיזון, במיוחד שלא תמיד יש התייחסות של הפרט לחטאיו, אלא צום לשם הצום (שאר הצומות הם לזכר אירועים היסטוריים ולא למטרת חשבון נפש).

האיזון המגדרי. היין והיאנג מדברים גם על ההבדל בין הגבר והאישה. אולי מאחר ופילוסופיות הזן והטאו נכתבו על ידי גברים, קיבלה האישה להיות מיוצגת על ידי השלילי, על ידי ה'אין' ואולי בגלל שלנקבה יש את החלל אליו נכנס הזכר כדי ליצור את החיבור. אך לסימול זה אין משמעות מלבד העבודה שצריך את שני הקטבים כדי ליצור את השלמות הזו. אנחנו יכולים להסתכל על זה כמו הבחירה לסמן אלקטרונים כמינוס ופרוטונים כפלוס, אין לה משמעות מלבד היחס בין השניים. הזכר והנקבה, או במקרה של בני אדם, הגבר והאישה, הם קטבים משלימים אחד לשני. גבר לא יגיע לאיזון ללא אישה ולהיפך. ישנה סיבה שמשפחות במהלך ההיסטוריה, גם בתרבויות שונות זו מזו, עברו ממצב של פוליגמיה למצב של מונוגמיה והן אלו התרבויות הדומיננטיות כיום. מעבר לדמות אב ודמות אם שהם סמלים תרבותיים לזכר והנקבה יש גם תפקיד רוחני בשימור יציבות הבית והאיזון הנפשי זו של זה ולהפך. הדתות המונותאיסטיות קצת חרגו מהתחום. אצל הנוצרים, במיוחד אצל הקתולים חל איסור בקרב הכמרים והנזירים לקיים יחסי מין וכך אינם באים במגע עם המין השני, איך הם שומרים על איזון זו עדיין תעלומה מבחינתי. זו דוגמא נוספת לנוצרים שמחמירים ובמקום לאזן חיים לכיוון הסגפנות. היהדות גם היא מצאה לעצמה לנכון לאזן את "חטא" התאווה, שהיא למעשה צורך טבעי של כל בעלי החיים. גם הם, במטרה להגיע לאיזון, חרגו לחלוטין וכאן הגעתי לסיבה שבגללה אני כותב את הפוסט הזה. מעבר לצניעות שנראת לנו מופרזת והלכות של יחסי אישות בנידה וזרע לבטלה נכנס דבר נוסף: הדרת הנשים.

בימים האלה הכותרות בעיתונים מלאות בנושא בתי הספר המופרדים שהממשלה מעוניינת לממן. בקהילות חרידיות מסוימות וגם דתיות, קיימת איזו תפיסה מעוותת שקיום של אישה בחדר, שמיעת קולה או האפשרות להביט בעיניה מגרה ומפריעה. יש בזה מעט אמת. נוכחות של שני המגדרים בחדר אחד שמטרתו ללמוד עלולה להוביל לנדידת מחשבות, אך דבר יקרה גם כאשר אחד מהם חסר, בנוסף לכך מדוע זה פסול? יתכן וזו אחת הסיבות שבנים ובנות זקוקים לזה, להבין את שני הצדדים של העולם הזה. האנגריות הנשיות והגבריות שתיהן דרושות בכל מקום. ההדרה בסופו של דבר עלולה לפגוע באיזון הרוחני של אותם תלמידים ותלמידות ולא קשה לשים לב לחרדים שמשהו בהתנהגות שלהם אינו כשורה.

מאו טסה טונג אמר:
"נשים מחזיקות את מחצית השמים." - משפט שניתן להרבה אינטרפרטציות

הגברים, כנראה, מחזיקים את החצי השני. ביחד האנושות מחזיקה עולם ומלואו.

סיפור על כמרים וצניעות:
בליובליאנה (בירת סלובניה) קיימת כנסיה פרנציסקנית (מוכרת ככנסיה האדומה). ממול לכנסיה הציבו פסל של המשורר הלאומי פראנצה פרשרן. המשיכו את הפסל ומעל דמותו של פרשרן הציבו דמות של אישה בעלת פלג גוף עליון חשוף. הכמרים והמתפללים, שיצאו מהכנסיה, ראו, דבר ראשון, את האישה העירומה הניצבת מעל ראשו של המשורר לאומי. לילה אחד יצאה אחד הבישופים מהכנסיה כשהוא מצויד בשמיכה. הבישופ הנחוש טיפס עד לראש הפסל וכיסה את האישה החשופה. כעבור זמן קצר הסירה הרוח את השמיכה מגופה של האישה. הכמרים הגיעו עם פתרון חדש: בוקר אחד יצאו הכמרים והחלו לנטוע עצים בצמוד לפסל בצד הפונה לעבר הכנסיה. כעת לא ניתן לראות האישה מפתח הכנסיה, מאחר והעצים מסתירים אותו ובחורף, כאשר העצים עצמם עירומים, הפסל מכוסה שלג. והנה לכם פתרון פרגמטי, לא אלים ואף ידידותי לסביבה. עדיף משריפת פחים או ניידות.


☯טאו (道) פירושה 'דרך', 'שביל' או 'נתיב' מאחר שהפילוסוף לאו טסו, לא ידע כיצד להגדיר את הכוח המושלם המניע את היקום (שאפילו הגדרתו כ'זה' או כ'הוא' ממעיטה מערכו), במקום זה החליט שאם נלך בדרכו (איזון) נוכל להתקרב אל אותו כוח ולהגיע לשלמות.


דבר נוסף בו נתקלתי לאחרונה.
בתור אדם שגדל וחונך בצל האבולוציה והדארוויניזם קשה לי לקבל את הקונספט של האל הבורא ובנו המשיח, אבל יש לי מקום של כבוד לתורתו של ישוע, גם כבן תמותה מן המניין.
שווה להציץ באתר.

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

הבלי הליברליזם - שוברים את מיתוס העולם "החופשי"

אחרי תקופת פגרה ארוכה אני שב עליכם אחרי שלמדתי קצת על העולם, קצת היסטוריה וקצת על עצמי.
אבל חבל להשחית את הזמן שלכם בדיבורי סרק.
הרבה זמן חשבתי שהחופש אותו מחפשים הליברלים הינה אשלייה, בועה שתתפוצץ להם יום אחד בפרצוף ואז הם יתעוררו. מחשבה נוספת היא הקשר האלמותי: ליברליזם - יהירות.
הליברלים תמיד מדברים על שחרור מכבלי המדינה או הממשלה. הם מדברים על כך שזו לא חובתם להיות ערבים לשאר האזרחים או למדינה וכך שאר האזרחים לא צריכים להיות ערבים אליהם. במילים אחרות, הם מאמינים שהם כל-יכולים ולעולם לא יזדקקו לסיוע. הליברלים מאמינים שהם כל-יכולים, מעטים הם הליברלים אותם שמעתי מדברים על מעט רווחה וסוציאליות. אלו כנראה ליברלים שהחלו להתפכח. די להציץ בכתביהם של הליברלים על מנת להבחין בצורת ההתנסחאות המתנצחת והיהירה בה הם כותבים כמה הם יודעים יותר מכולם. הם בדך כלל יתנו לכם נתנונים מעולם הכלכלה בו הם מבינים (או מתיימרים להבין?) אחרי קריאה ברעיונותיהם המבוססים תיאוריות פרטיות או תיאוריות מקצועיות, אתה מבין שאולי הם מבינים בכלכלה אך הפעם האחרונה שפתחו ספר היסטוריה היתה בבגרות, וגם אז היתה זו היסטוריה מבוססת תעמולה קפיטליסטית אמריקאית כי, מה לעשות, ישראל היתה גרורה אמריקאית בזמן המלחמה הקרה.

אימוץ דפוס התנהגות הומאני.
בעבר היה נוח לכנות את אנשי הימין 'ניצים' ואת אנשי השמאל 'יונים'. הימין היה הכוחני והאלים, הלאומן החזק ששומר על המדינה ואילו השמאלן היה יפה הנפש רודף השלום בכל מחיר. תדמית זו השתנתה לאחרונה ואנשי הימין מעדיפים לצייר עצמם כהומאנים ואת אנשי השמאל כרוצחים צבועים. הם נותנים דוגמאות היסטוריות על מלחמות ומוות שנעשו בשם הסוציאליזם ומתעלמים מ"נפלאות" הליברליזם בהיסטוריה. לעולם אין לדעת אם לכעוס עליהם כי הם צבועים ומעלימים מידע בכוונה או סלוח להם על חוסר ידיעה.

נזכיר תחליה את הצביעות הימנית-ישראלית שדוגלת בשוק חופשי בזמן שזורקת כסף של משלם המיסים לממן את מפעל ההתיישבות באיו"ש תוך קיום של מדינת רווחה באיזור. ולא נתעלם מהעובדה שהשליטה הישראלית באיו"ש מזכירה באופן מפחיד את השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה. אתם יכולים לטעון שזה לצורכי בטחון ולהתלונן שזה מגיע לפלסטינים כי הם התחילו. את אותם שאלות של צדק היה אפשר לשאול גם על הגרמנים, ואם אכן בצדק מדובר, לגרמנים הגיע יותר מכך, ועדיין שום ליברל מצדד בכך.

אתם לרוב תשמעו אותם מדברים על כמות האנשים שמאו-טסה-טונג הרג בסין אבל שוכחים של-"שחרור" של יפן נדרשו שתי פצצות אטום. ואז יוסיפו על המיליונים שחוסלו על ידי סטאלין שבכלל שחרר את אושוויץ רק נגרר למלחמה על ידי הגרמנים. הם לעולם לא ציינו ש"מנהיגת העולם החופשי" ישבה רגל על רגל עד להתקפה על פרל הארבור. והאנשים בחוסלו בויאטנם, עיראק ועוד.
בימין נורא אוהבים לחיות בעבר: הסוציאליסטים הקימו את הגולאג ורצחו מיליונים. אוהבים גם להגיד שהסוציאליזם אוהב להאשים את הקפיטליזם בכשולונות שלו.
איפה הסוציאליזם נכשל? אני לא יודע, איפה בעולם היה סוציאליזם בלי שיבואו לאומנים או ליברלים שיפריעו לו. באיראן למשל, עוד לפני משטר האייטולות התיאוקרטי נבחר מנהיג סוציאליסטי, כמובן שמנהיגת העולם החופשי והדמוקרטי לא יכלה לסבול זאת אז התערבה בנושא והעלתה במקומו את האיסלאמיסטי ומאז איראן היא מה שאנו מכירים.
גם ביוגוסלביה הסוציאליזם של טיטו החזיק עד שמת המנהיג והוחלף בלאומנים שהרסו אותו והתחילו מלחמת אזרחים.
ולא שכחתי את התייחסותי לגולאג, כיום באי קובה (מדינה קומוניסטית) קיים גולאג בשם גוואנטנמו, שמנוהל, איך לא, על ידי הממשל האמריקאי.
המצדדים באמריקה אוהבים להתרברב על החופש שהיא מקנה ונתנה לעולם מאז מלחה"מ השנייה. חופש שוק וחופש תקשורתי. אכן ארצות הברית היא אם ומנהיגת כל החופש, כדאי שנתקשר לסנודן ונגיד לו שהוא יכול לחזור הביתה מאותו מקלט מדיני שמצא ברוסיה ה"מרושעת".

לסיום, ארצה לשתף בעובדה היסטורית מעניינת שגם היא נודעת ל-"שחרור" האמריקאי של האומות האירופאיות.
שחרור פראג מידי הנאצים:
בסוף מלחה"מ השנייה החלו צבאות הברית לסגור על הארצות הכבושות על ידי גרמניה הנאצית. הנאצים השתלטו על מבנה העירייה של פראג (מבנה מהמאה ה-14) והפכו אותו למחסן תחמושת. במהלך מאבקים עם מורדים צ'כיים, התשלטו על מבנה העירייה שהפך למחסן, דבר שסייע להם במאבק נגד הכובשים הנאצים. צבא ארה"ב הגיע לפראג על מנת לשחרר אותה בזמן שלנאצים היו מאבקים עם מורדים מקומיים. הבכיר הנאצי במקום שקל עם לפוצץ את מחסן הנשק על כל יושביו כדי להתפנות לקרב מול האמריקאים שעומדים להיכנס או פשוט להיכנע.
ביום הראשון עוד נאבקו במורדים, ידעו שאם יפוצצו את כל המחסן האמריקאים בטוח ייכנסו. בינתיים האמריקאים ישבו בחוץ.
ביום השני, אחרי שהבחינו לא פולשים, החליטו הנאצים לפוצץ את המבנה הישן עם כל יושביו ועם התחמושת שבו (המבנה מעולם לא שוחזר). האמריקאים המשיכו לחכות בחוץ.
ביום השלישי הנאצים המשיכו להיאבק באחרוני המורדים. האמריקאים עוד חנו מחוץ לעיר.
ביום הרביעי הגיעו הסובייטים. הצבא האמריקאי פינה להם את הדרך ואלו טיהרו את העיר מנאצים.

אז מה היו לנו כאן? דוגמא לשחרור האמריקאי? או דוגמא לכשלון סוציאליסטי שהפיל את האשמה, שלא בצדק, על הליברלים?